בהר סיני לאמר. דכל פרשיות שבת״כ היו הדברות באהל מועד. ואע״ג שבסיני נאמרו ג״כ למשה בכ״ז לא נדברו הפרשיות שיאמרו אותם לישראל עד בואו לא״מ. אבל פרשה זו עד סוף פ׳ בחקתי דמסיים בהר סיני נאמר ונדבר בסיני לאמר לישראל. וגם משה אמרן לישראל אז וכמש״כ שם כ״ד ג׳ בשם המכילתא. ובמס׳ סוטה דל״ז ידוע אשר ברכות וקללות נאמרו בסיני:
שבת לה׳. לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם א׳ בשבע שנים אלא בשביל דבר ה׳ ורצונו:
ואספת את תבואתה. לא כמו בשביעית שלא ניתן אפילו הגדל מאליו אלא לאכילה ולא לאסוף ולכנוס לסחורה ולגורן כמו שיבואר אבל בשש שנים תאסוף לגורן. ומשם תאכל ולא מן השדה כמו בשביעית וביובל דכתיב מן השדה תאכלו וגו׳:
שבת שבתון יהיה לארץ. כבר ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ושם ל״א ט״ו. ובזה הספר לעיל כ״ג ג׳ דמשמעות שבתון בהני קראי דכתיב ג״כ שבת שבתון להקטין זמן תוספת לשביתה. ועיקר דברינו מבואר במו״ק ד״ג במשמעות מקרא דילן. דמש״ה ביטלו תוספת שביעית נאמר כאן שבת ונאמר בשבת בראשית שבת מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין כך כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. ורבותינו התוס׳ נתקשו מאד היאך למדו מש״ב היתר על תוספת. אבל האמת יורה דרך נוסחא שהביאו התוס׳ בר״ה ד״ט א׳ וכ״ה בחי׳ ריטב״א מ״ק שם נאמר כאן שבת שבתון ונאמר להלן שבת שבתון. וכ״ה הנוס׳ בשאלתות דר״א פ׳ זו בכת״י נאמר כאן שבתון ונאמר להלן שבתון מה כו׳ מבואר דדיוק שבתון משמעו לאפוקי תוספת. אלא דשם בש״ב אינו אלא במקום מצוה [לדעת רוב הפוסקים] כמבואר בכ״מ דכתיב בש״ב שבת שבתון. והכא בסתם שביעית כך הוא שאין לו תוספת. ובזה מבואר מה שסיים הכתוב עוד שבת לה׳. דכמו דכתיב בפ׳ בשלח שבתון שבת קודש לה׳ מחר. ונתבאר שם דלפי שסבור משה שלא ניתן עדיין אז מצות שבת אלא לה׳ הוא שבת ולא לישראל מש״ה אין בו תוספת. ה״נ ביאר הכתוב טעמא דמילתא שאין בשביעית דין תוספת כלל משום שהוא שבת לה׳. לא כמו ש״ב שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע״פ ד״ת משא״כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו״ל ולהיפך בא״י כתיב ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית וא״כ שהוא שבת לה׳ מש״ה אין בו תוספת בזמן ואינו אלא שבתון:
שנת שבתון יהיה לארץ. האי שבתון בא למעט אופן השביתה. וכמו ביו״ט דכתיב שבתון לחוד ובא למעט מלאכת אוכל נפש. ה״נ כתיב שבתון ללמד דרק קצירה ובצירה זריעה וזמירה אסור מה״ת ושארי מלאכת הקרקע מותר מה״ת. ומש״ה לא כתיב כאן שבת שבתון דבכ״מ דכתיב למעט זמן תוספת כתיב שבת שבתון. ובכ״מ דכתיב למעט המלאכות כתיב שבתון:
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. הדרש ידוע ולא לסחורה. ועדיין תיבת לכם מיותר. ומה מקרא חסר והיתה שבת הארץ לאכלה וגו׳. ונראה לפי הפשט דה״ק דמה שהוא שבת הארץ לכם. שאין אתם רשאים לעשות תכלית מהספיח או מפרי האילן. בזה בא לאכלה לך ולעבדך ולאמתך בשוה. לא כדרך מזון העבדים שנותנין להם סובין וכדומה פסולת כמש״כ בס׳ בראשית מ״ז נ״ד. ומש״ה דייק הכתוב לעיל כ״ב י״א בתרומה שאין להאכיל תרומה לעבדים כ״א פסולת. דגוף הלחם מצוה שיאכלו הבעלים. ונוהג בתרומה כדרך שנוהג בחולין. משא״כ בשביעית הוא הפקר והכל שוין באכילתן. והיינו משום שהוא שבת הארץ לכם שא״א לבעלים ליהנות מן קרקע שלו יותר מאחרים. ועבד בכלל אחרים :
ולבהמתך וגו׳ תהיה כל תבואתה לאכול. לא כייל הכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך עם עבדך וגו׳ ולא היה נצרך לסיים תהיה כל תבואתה לאכול. אלא ללמדנו שמכ״מ אינו דומה בהמה לעבד ואמה. דבאמת אסור ליתן לבהמה מאכלי אדם מפירות שביעית וכדתנן בשביעית פ״ז. אלא בשביל שהוא הפקר המה אוכלים בעצמם וזהו תהיה כל תבואתה לאכול. ממילא ולא שתתן להם. וכדתניא בתוספתא שביעית פ״ה. הלכה הבהמה תחת התאנה ואכלה מאליה אין מחייבין אותה להחזירה שנאמר ולבהמתך וגו׳. אבל עבד ואמה נשתוו להבעלים עצמם ואין בזה משום הפסד פירות שביעית כמו בבהמה:
והיו לך וגו׳. כולו מיותר. וכי אין אנו יודעים לחשוב. ובא ללמדנו דלא נימא דעיבורין של שבע שבתות שנים מתקבץ לשנה שלמה. והוי יובל לפני כלות שביעית האחרון מש״ה מפרש דימי שבע שבתות השנים. שאין השנים נמנים כלל לימים רק לחדשים ואחרי שאין לנו לדעת כמה חדשים באלו שבתות אלא הימים מה שאינו נמנה כלל בחשבון שנים. וא״כ מובן דיתרון העיבור נכלל בשנה:
ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. פרש״י בשם הת״כ ממשמע שנאמר ביוה״כ איני יודע שהוא בעשור לחודש. אלא לומר לך תקיעה בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ר״ה דוחה שבת בכל ארצכם. ותמה הוא שזה לא נשנית אלא ע״ד ר״א דס״ל דמכשירי שופר דוחה שבת וכמו שמפרש בגמ׳ שבת דקל״ו הא דתניא בת״כ לענין מילה ודאי דוחה את השבת ולא ספק אם הוא בן ח׳ דוחה שבת. דקאי לענין מכשירין וכר״א. אבל לרבנן דמכשירין אין דוחה שבת כלל. ליתא זה הדרש. ומכש״כ תקיעת שופר שאינה מלאכה כלל ושרי גם בלי מצוה. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ז״ל אבל לא יישב הרמב״ן לדעת חכמים דיוק הכתוב ביום הכפורים. שהוא ודאי לכונה נאמרה. וכ״ה בירושל׳ ר״ה רפ״ד והעברת שופר תרועה בעשור לחודש וכו׳ זו אתה מעביר בארצכם הא אחרת לא. אלא צ״ל דנ״מ גם לרבנן ולענין העברה ברה״ר כמשמעות לשון תעבירו. דאע״ג דעיקר הכונה הוא תקיעה מכ״מ נכלל בזה העברה ממש. וכדאי׳ ר״פ הזורק ג״ש מוהעברת שופר וגו׳ לענין הוצאה. ולא דביוה״כ רשאין להוציא מרשות לרשות או ד״א ברה״ר. אלא אם נצרך להביא השופר מרה״י לרה״י דרך רה״ר שמה״ת מותר אם א״צ לפוש בינתים [כמש״כ הריטב״א בחי׳ עירובין דל״ג א׳ וכדמוכח במס׳ שבת דצ״ז א׳ מרה״י לרה״י דרך רה״ר עצמה ר״ע מחייב וחכמים פוטרין ע״ש. והכי מוכח בכתובות דל״א ב׳ ע״ש]. ואם הדרך רחוקה והוא כסבור שלא יהי׳ נצרך לפוש ואח״כ הוכרח לעמוד ה״ז חייב חטאת ואינו בכלל אנוס שפטור מקרבן אלא בכלל שוגג שכסבור שיהי׳ יכול וכדאיתא כיב״ז בשבועות די״ז ג׳ כסבור יכולני לבעול או ישאו שנים את השופר. וזה יכול וז״י פטורים. ואח״כ הוכרח א׳ לעמוד ואינו יכול וחייב זה שיכול חטאת. וכ״ז בדבר הרשות אסור לעשות כן באופן שאינו ברור שלא יבא לידי חטאת. ומעתה אם חל ר״ה בשבת שהוא ספיקא דיומא בכל א״י לבד בירושלים מקום שמקדשין החודש אסור להעביר מרה״י לרה״י דרך רה״ר משא״כ יוה״כ שאין מתענין שני ימים וסומכין על הא דברוב שנים אלול חסר וא״כ אינו ספק. ואתי מ״ע ודאית ודוחה זה האיסור שאפילו אם יעמוד אינו אלא שגגה. זהו הפי׳ מעיקר הכתוב. וחז״ל למדו מכאן לדעתם דעיקר התקיעה ג״כ שאסור מדרבנן משום גזרה דרבה לא יהא נדחה מ״ע זו אלא בספיקא דיומא ולא ביוה״כ שהוא ודאי. והיינו דאי׳ בר״ה ד״ל דתניא ביוה״כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אר״ה ועם ב״ד. מאי ועם ב״ד בזמן ב״ד. אבל לא כמו ר״ה שחל בשבת דדוקא בפני ב״ד ע״ש. וכדאי׳ בפירוש בסוכה רפ״ד דגזרה דרבה בלולב אינו אלא במקום ספיקא דיומא הכא נמי גזרה דרבה לענין שופר :
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. נכלל בזה בעלי מלחמה העומדין מחוץ לביתם בשעבוד המלוכה ונימוסי המדינה וביובל שבים לביתם ואחוזתם. וע׳ להלן י״ח:
יובל היא. לפי הפשט הוא מלשון הובלה ממקום למקום. ובאמת גם איל נקרא יובל. משום שהולך תמיד ממקום למקום ומפרש המקרא טעם שם יובל:
ושבתם וגו׳ ואיש אל משפחתו. אפילו אין לו אחוזה הולך לעיקר משפחתו ונקבצים כל בעלי המשפחה זל״ז:
תשובו. הדרש ידוע. והפשט דהשבה ראשונה אפשר לפרש שיבא לאותה שנה למקומו ולמשפחתו להתראות עמם. ואח״כ יחזור למקומו הראשון מש״ה חזר ופירש תשובו שישובו לחלוטין במשפחתם. דבמה שנקבצים כל בני המשפחה לעיקר מולדתם גורם לתקן הענינים שגרם להיות ההתרחקות ויהיו קבועים עם כל בני משפחתם:
יובל היא שנת החמשים וגו׳. עד כה אמרה תורה דשנת החמשים הוא יובל. ועתה הוסיפה תורה שלא נימא אם לא נעשה יובל בזמנו ע״י איזה סיבה יהיה יובל בשנה אחרת שישובו איש אל משפחתו ע״כ אמרה תורה יובל היא שנת החמשים שנה ולא שנה אחרת ונתנה טעם משום דאזהרה אז לא תזרעו וגו׳ ובשנת היובל אין בזה הפסד המדינה אחר שגם בל״ז אסור בעבודה אבל בשנה אחרת אם יהיו בטלים עי״ז שיהיו האנשים מובלים ממקום למקום יהיה בטול ישוב הארץ בחנם:
קדש תהיה לכם. מש״ה אסור ליהנות מעבודת הארץ כמו קודש. מכ״מ מן השדה תאכלו את תבואתה. בלי אסיפה לגורן אלא מן השדה לטחינה וכדומה רשאים. אע״ג שהיא קודש. דמכ״מ היא מכינה לעצמה מה שגדל בה :
תשובו איש אל אחוזתו. לפי הפשט בא להוסיף שאינו רשות דס״ד דחובה על האדון להניח את עבדו או את שדהו אבל המוכר אם אינו רוצה לשוב לשדהו רשאי מש״ה כתיב תשובו איש אל אחוזתו. הוא מוכרח לשוב לאחוזתו. משא״כ אל משפחתו אינו חובה לבא ולהתראות עמהם אלא הוא בן חורין לילך לנפשו:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אין הלשון מדויק וכי תמכור מיבעי אבל הענין דזה ברור דגוף הפ׳ מיירי בשדה וכדתניא בת״כ אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב. ואע״ג דבגמ׳ פירשו מדכתיב מיד דמיירי בדבר המיטלטל מיד ליד. מכ״מ לא נעקר קרקע מכאן אלא דבמטלטלין נמי מיירי. והא שאמרו חז״ל דבקרקע אין אונאה יבואר לפנינו דדבריהם מוכרח מפשטא דקרא ג״כ אבל הא פשיטא דמיירי בשדה. ושדה אין דרך להמכר בא״י אם לא כי ימוך כמו שמבואר בפ׳ הסמוכה כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. וכאן כתיב סתם וכי תמכור. מש״ה פירש הכתוב וכי תמכרו. דמיירי שנפל שדה שאין בו כדי חלוקה ליורשים ואין להם מעות שיאמרו גוד או אגוד מש״ה כתיב בלשון רבים:
ממכר. לאפוקי של בעל הבית שאינו עומד לימכר. וכדאי׳ בב״מ פ׳ הזהב. מיהו בהע״ש פ׳ בהר ביארנו דיש בזה טעם אחר משום שדומה למפרש ע״מ שלא יהא דין אונאה. ולא מדיוק הכתוב. אלא נראה לאפוקי מוכר עצמו בעבד עברי שאינו עומד לימכר:
במספר שנים וגו׳. לפי הפשט מפרש איזו אונאה אסור בקרקע היינו באונאת השנים וכ״כ הרמב״ן במשמעות אותו הכתוב. וממילא למדנו דדוקא כה״ג שהוא טעות במדה ומנין אסור. משא״כ טעות בשווי. אבל מטלטלין דא״א לפרש באונאת השנים ע״כ כל אונאה אסור. והרי מבואר בכתוב הדין כקבלת חז״ל. נחזור לפי׳ המקרא שהזהירה תורה להקונה שלא אנה בשנים לומר שיש מעט שנים עד היובל פחות מהאמת:
במספר שני תבואות ימכר לך. הזהיר הכתוב כמו כן להמוכר שלא יאנה את הקונה לומר שיש יותר עד היובל. והנה בקונה כתיב השנים. ובמוכר כתיב שני תבואות. היינו דבאמת המכירה עד היובל לא נחשב אלא שני תבואות לאפוקי שני שביעית. והמוכר אסור להונות גם בזה שיעלים מהקונה שיש כך וכך שני שביעית. אבל הקונה אינו מוזהר כ״א שלא יאמר שאין לו כ״א מעט שנים עד היובל. ולא שיאנה את המוכר לומר שיש הרבה שני שביעית יותר ממה שהוא האמת שהרי המוכר יודע חשבון שביעית שהרי לא זרע עד כה בשנה שביעית. וא״א לטעות אלא בחשבון שנים עד היובל משא״כ המוכר שמאנה את הקונה אפשר שהקונה לא ידע כלל מענין שביעית וכסבור שנזרע כל השנים מש״ה צריך להודיעו כמה שני תבואות וע׳ להלן כ״ז י״ח :
לפירוב השנים וגו׳. כ״ז המקרא מיותר. שהרי פשוט דלפי רוב שנים המחיר בא מרובה ממעט שנים. אלא בא ללמד שברוב השנים תרבה מקנתו יותר לפי ערך השנים כשהן מעט. שהרי מי שקונה לשנים מועטות אין כדאי להוציא על בנינים משום איזה שנים וא״כ הנאת השדה מעוטה משא״כ ברוב השנים יכול לבנות שם ולעשות בה הרבה תשמישין ולא לענין אונאה דבר הכתוב שהוא שוה יותר ברוב השנים מחמת זה וכן להיפך אלא קמ״ל דלא נימא לזריעה לחוד נמכר ולא לבנות שם כמו שרוצה במשך השנים עד היובל וכמו שוכר וא״כ אין נ״מ ברוב השנים או מעט אלא משתלם לפי חשבון השנים לבד מש״ה למדנו הכתוב שאין כן אלא רשאי לעשות בה כמו בשלו אפי׳ לחפור בורות שו״מ כדמוכח בגיטין דמ״ז דפליגי אם יש קנין לכותי בא״י לחפירת בשו״מ. הא ישראל ודאי שרי. ובערכין דכ״ט ב׳ פרש״י ותוס׳ שהקונה שדה בשנת היובל לרב יכול לקצוץ אילנות. וע׳ ברמב״ם הל׳ שו״י פי״א במל״מ. וע׳ להלן כ״ח. והיינו דמסיים כי מספר תבואות. היינו פרנסה והנאה שיש לך מהשדה הוא מוכר לך. ע״כ כל שהשנים מרובות ההנאה מרובה ואין פי׳ תבואות כפי׳ שני תבואות. דשני תבואות הפי׳ שזורעין בהם משא״כ שביעית שהשנה גורמת שלא תהיה הנאת השדה. אבל מספר תבואות פירושו הכנסות השדה יהיה מה שהיה. ושכירות בתים מיקרי ג״כ עללתא:
ולא תונו איש את עמיתו. ידוע הדרש שהוא אזהרה לאונאת דברים ובאשר שמצוי הוא במו״מ להתקצף ולאנות את חבירו בדברים מש״ה סמך אזהרה זו לכאן שיהי נזכר אז מאותה אזהרה. וה״ה בכל שעה:
ועשיתם את חקתי. בכל פסוקים שכדומה לזה כתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי וגו׳ וכאן שינה הכתוב בלשונו לכונה עמוקה. דכבר ביארנו דבכ״מ שהקדים הכתוב חקים למשפטים משמעו חקים כללים שהתורה נדרשת ומתפרשת בהם. ומשפטים החקירה היוצא מכללים. ופירוש שמירה ועשיה. הוא שמירה מה שלמד כבר שלא ישכח. ועשיה להוסיף עפ״י העיון חדשות. והנה לעשות חידושי תורה עפ״י הכללים שנשנו כבר א״צ עיון יתירה כ״כ כמו לעשות איזה כלל בדרשת התורה עפ״י הקבלות בהלכות שמכבר כמו שהוסיף תדר״י י״ג מדות. ומתחלה היה שבע מדות שהביא הלל הזקן כדתניא בתוספתא דסנהדרין ובכ״מ. ואחר תדר״י נתוספו עוד כללים. והוא ע״פ עיון מחדש בכל דור ודור. והנה בשני יובל שעה מוכשרת להרבות בעיון תורה יותר מאידך שנים מטעם שיבואר. מש״ה הזהיר כאן הכתוב ועשיתם את חקתי לעשות כללים ע״פ עומק העיון:
ואת משפטי תשמרו. המשפטים היינו החקירות שכבר נשנו תשמרו ועשיתם אותם וגם תעשו חדשות:
וישבתם על הארץ לבטח. הוא הטעם והסיבה מה שנדרש בשני יובל להגדיל תורה. דשמירת הארץ. מאוה״ע הוא ע״י אנשי חיל היושבים על הספר. וביובל אין אנשי חיל חמושים למלחמה שהרי כל א׳ שב לאחוזתו ולמשפחתו וא״כ יש סכנה בישיבת הארץ שנית דלשמירת הארץ נדרש שיהיה אוצרות המלך במבצרים כדכתיב בדה״ב י״א כ״ג. ויובל הבא אחר שנה שביעית כבר האוצרות מתרוקנים מש״ה הזהיר הכתוב ועשיתם את חקתי וגו׳ ופלפולה ש״ת היא חרבם של ישראל. והיא המוספת שמירת המדינה וכל מה שהמלחמה יותר מסוכנת יש לחדד יותר החרב. וע״ע ס׳ שמות ל״ד כ״ד:
ונתנה הארץ פריה וגו׳. אם נפרש על שני תבואות הוא פלא. דמה זה שייך לכאן ומקומה ר״פ בחקתי וגם שם כתיב יבולה וכאן כתיב פריה. וכל סדר הפסוקים שאחריה וכי תאמרו מה נאכל וגו׳ אינו מבואר למה זה הקדים הכתוב וכי תאמרו וגו׳ ואם לא יאמרו מה נאכל. מה יהיה בשביעית. אלא ענין הכתוב ונתנה הארץ פריה קאי על שנת שביעית ויובל דיהיה כ״כ ברכה בפרי העץ ובספיחיה שיהיה לאכול לשובע מיהא בשנים האלה. אלא שלא ישארו לסחורה דאסור אבל למאכל השעה יהיה די גם עפ״י רבוי הגדולים גם עפ״י ברכה במעים כפי׳ הספורנו:
וישבתם לבטח עליה. לא תהיו נצרכים לתור ממקום למקום אחר מזונות כדאי׳ בב״ק פ׳ הכונס רעב בעיר פזר רגלך. אבל לא תהיו צריכים לכך אלא תשבו לבטח הוא מלשון טח. והיינו דבמקרא הקודם הקדים הכתוב על הארץ ואח״כ לבטח. וכאן כתיב להיפך. תחלה לבטח ואח״כ עליה. משום דשם הנושא הוא הארץ שלא תהיו יראים לשבת בא״י מפני הגייסות. וכאן הנושא הוא הישיבה במקום אחד לא נודדים בא״י ממקום למקום כדרך שני הרזון:
וכי תאמרו וגו׳. באשר שבאמת כ״ז אינו אלא מעשה נס שיהיו גדלים בשנה לא זרועה תבואה ופירות האילן משביעים את כל האדם והבהמה וידוע דדרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך. והיינו עפ״י שהקדים הכתוב ועשיתם את חקתי וגו׳ שירבו בשקידת התורה ובפלפולה בשנים אלו. ואין מן הפלא שיוגדל כחם לאלוה. ויהיו מאמינים ומוסרים את עצמם להנהגה עליונה זו. ונגד זה תהיה באמת אז השגחה נפלאה. אבל אם לא תהיו בזה האופן ותהיו משתוממים ע״ז מה נעשה בשנה השביעית. וכאשר יהא כן אז לא יהיה דרך נס שהשגחה היא באה לפי הכנה וכמש״כ בס׳ שמות ג׳ י״ד וי״ט ו׳ ובספר דברים ה׳ ד׳. והיה עולה עה״ד דעיקר מצות שביעית ויובל לא ניתנה אלא למתנהגים בדרך מעלה יתירה. אבל באמת אינו כן דהתורה יכולה להתנהג בשלימות אפילו לאנשים שאינם בזו המעלה. ומש״ה פירש הכתוב וכי תאמרו בשנה הששית מה נאכל בשנה השביעית ולא תהיו במעלה עליונה זו אזי וצויתי וגו׳. שהוא בדרך השגחה פרטית בדרך הטבע:
עד השנה התשיעית. לא תהיו נחוצים לאכול בשמינית מן השדה קודם כניסה לגורן אלא הכניסו לגורן והתייבש היטב בלי דוחק הרעב:
עד בוא תבואתה. שתביאו התבואה לגורן ולאוצר:
לא תמכר לצמיתות. לפי הפשט אין משמעות לצמיתות לעולם אלא בהחלט באופן שא״א לגאול. ויותר נראה דבא הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת. כך היה עולה עה״ד למכור השדה בשביעית ויובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר ע״ז הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים:
כי לי הארץ. ואין לכם רשות למכור לעבוד אותה יותר משאתם זכאים בה:
כי גרים ותושבים אתם עמדי. לענין פרנסת הארץ אתם תושבים. אבל לענין מכירה לעובד כוכבים אתם גרים. שאין הארץ שלכם למכור בזמן שאין רצוני לעבודתה. וע׳ ספר בראשית כ״ג ד׳:
ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ. אפילו כבר נמכרה לעובד כוכבים מצוה לגאול אותה שלא תהא נעבדת בשביעית. ולא כמו שאם נמכרה לישראל. שאין השדה בשעבוד ביד הקונה יותר מביד המוכר. ומש״ה אין מצות גאולה אלא ביד הקרובים אבל גאולת הארץ מיד הקונה העובד כוכבים העובד בה בשביעית מצוה לגאלה. והרי אפילו בזה״ז אי׳ בגיטין ד״ח ב׳ דמשום ישוב א״י מצוה לגאול שדה מעובד כוכבים. מכש״כ בעת ישוב א״י בידם מצוה לגאלה מיד העובד כוכבים שלא יעבוד בה בשביעית. וכתיב ובכל ארץ אחוזתכם שאין בזה מצוה אלא בשעה שכל הארץ ביד ישראל אלא שנמכר לעובד כוכבים איזה אחוזה ויעבוד בשביעית. משא״כ אם כל א״י ביד עובדי כוכבים וא״א לגאול כולה אין מצוה לגאול איזה מקום. זהו פשט המקרא והדרשה תדרש:
ובא גאלו. שמפורש להלן בדיני גאולת המוכר עצמו. שהוא אחד מאחיו או דודו או בן דודו:
הקרוב אליו. ידוע הדרש שהקרוב קרוב קודם:
והשיגה ידו. הכי מיבעי או השיגה ידו. ואיש כי לא יהיה לו גואל מיותר. ובא להורות לנו דרך מוסר כי זה שלא יהיה לו גואל יבא לידי כך שתשיג ידו. דמי שיש לו גואל והוא בוטח עליו מסיר בטחונו מה׳ משא״כ אם אין לו על מי לסמוך ה״ה חוסה בו ית׳ והקב״ה יודע חוסי בו וממציא לפניו כדי גאולתו. (ואח״כ ראיתי שהקדימני בזה בס׳ מלאכת מחשבת) וכתיב ואיש. ולא ואם לא יהיה לו גואל. ללמדנו דגם הבוטח בה׳ מכ״מ צריך להיו׳ איש היודע את בוראו ומשתדל בתפלה ובקשה ממנו ית׳. וכמבואר בויקרא רבה פ׳ י״ז טוב ה׳ לקויו יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו. פי׳ גם יבקש בתפלה:
וחשב את שני ממכרו. אשמעינן דלא נימא שאין זה חשבון צדק. דהנותן מעות על שכירות שדה מכמה שנים אינו חושב בשוה הנאת שנה ראשונה דמיקרבא הנייתא לשנה שניה ואילך. וא״כ כאשר נתן מתחלה מזומנים על שש שנים היה חשבונו על שנה ראשונה סך יותר ועל שנה שניה פחות מעט וכן הלאה. וכשדר בה ומשתמש בשדה ארבע שנים היה עולה עה״ד שא״צ להחזיר עבור שתי שנים הנותרות כ״א מעט מש״ה אשמעינן שיהא חשבון כל השנים בשוה. והטעם הוא דבאמת יוכל הקונה לומר שגם בל״ז היה מחויב להלוות לו באופן שיהא בטוח וזה הקנין הוא משכון בטוח ושנה המאוחרת שוה אצלו כמו הראשונה והרי הוא מוחזק בקנינו וא״א להוציא מידו בחשבון ספק:
ביד הקונה אותו. ברשות שלו אפילו לחפור בו בורות שו״מ. כאדם העושה בתוך שלו. ולא כמו שוכר מחבירו:
ויצא ביובל. הוסיף הכתוב על הא דלעיל כאשר סמך להא דכתיב ביד הקונה אותו אפילו להשביח. וס״ד דביציאתו הרי צריך המוכר לשלם שבחם של הבנינים. וכ״ז שלא סילק במזומן אין לו לצאת מש״ה כתיב ויצא ביובל והוא זוקף עליו במלוה. שהרי ע״מ כן בנה והשביח כדי לצאת ביובל. והכי אי׳ בב״מ דק״ט א׳ הלוקח שדה ויצא ביובל שמין לו. ונראה לפרש הא דאיתא בערכין ד״ל הניר את השדה סד״א אמרינן ליה הב ליה דמי וליסק קמ״ל. שאין הפי׳ שא״צ לשלם אלא שאין יכול לעכב יציאתו מן השדה עד שישלם את השבח:
והיתה גאלתו וגו׳. אמרו חז״ל במס׳ ערכין שהוא רבית והתורה התירה. ואינו דומה לשדה גאלה שלא אמרו שהוא רבית אחר שגואלה. דשם הוא מנכה עבור השנים שדר בה משא״כ בית אם דר חצי שנה והבעה״ב מחזיר כל מעות המכירה בלי נכייתא ה״ז רבית :
ימים תהיה גאולתו. פרש״י שנה שלמה קרוי ימים. אבל בערכין דל״א מבואר דלענין שלא נחשוב למנין עולם למדנו מדכתיב שנת ממכרו ולא של מ״ע. וא״כ ע״כ בא לענין אחר ופליגי רבי וחכמים. רבי מפרש שני ימים א״א לגאול אלא אחר ימים שתהי׳ ביד הקונה אז תהיה גאלתו. וחכמים ס״ל דבא ללמד לחשוב מעת לעת ולא בתחלת הלילה של יום האחרון. ופי׳ ימים שנחשב במנין ימים שהשעות נחשבות בו. וע״ע בסמוך:
שנה תמימה. האי תמימה פליגי ג״כ רבי וחכמים. רבי ס״ל דבא לרבות עיבור שנת החמה היינו שס״ה יום וחכמים ס״ל דבא לרבות חודש העיבור של לבנה :
לצמיתת. לפי הפשט הוא כמש״כ לעיל שאינו יכול לגאול בע״כ לעולם:
ואשר יגאל. ואשר יקנה מיבעי. דגאולה משמעו שהיה מתחלה שלו ומכרה או הקדיש וכשחוזר אליו מיקרי גאלה ונראה דמשום דאחוזת הלוים מתחלה נפלה לשבטים והקב״ה צוה ליתן מחלקם ללוים. וס״ד דאם א׳ מאותו השבט קנה מן הלוים לא יצאו ביובל שאינו אלא כמו גאלה לאחוזת השבט מש״ה כתיב ואשר יגאל וגו׳ דאפילו לא יקנה אלא יגאל היינו אותו השבט מכ״מ ויצא וגו׳ (אח״כ מצאתי זה בספר פענח רזי):
וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו׳ גר ותושב וגו׳. המקרא מפרש שני אופני מטות. אם מטה ידו. היינו שיש לו נכסים ואחוזת שדה בא״י אלא שאין כחו יפה לזרוע. וידו כ״פ משמעו כחו כמש״כ בס׳ בראשית מ״ו ד׳. ועוד תנאי עמך. היינו שאתה מכירו ורגיל עמך כפרש״י להלן מ״ז. אז והחזקת בו. בהלואה. ומש״ה הקדים הכתוב דוקא מטה ידו ודוקא עמך. שאתה יודע שהוא נאמן לשלם לאחר שיראה זרע תבואה באחוזתו:
גר ותושב. אם ימוך איש שאין תקוה שישלם כמו גר ותושב שאין לו אחוזה בארץ. וה״ה אחיך כה״ג. והוי כמו דכתיב וכי ימוך אחיך גר ותושב אז וחי עמך אזהרה להחיותו ולא ימות לשחת ח״ו ומיירי בא״י שחיות הרגיל היה מן הקרקע ואחוזה בארץ. והדבר מובן שזה אינו מצוה התלויה בארץ. וה״ה בחו״ל שחיות האדם תלויה באומנות או במסחר. וזה אין נ״מ בין אחיך לגר ותושב. והנ״מ הוא בהליכות עולם של אותו עני ומך. וע״ז כתיב עוד אל וגו׳:
נשך ותרבית. לפי הפשט נשך בכסף. שלוה על מסחור. ואם לא הלוה לו יוכל להיות שהיה מרויח בא״א ונמצא מה שמקבל יותר מגוף הלואה הוא נושך את הלוה ממה שהשתכר לעצמו. ותרבית הוא הממציא תבואה לזריעה וכשגדל ומשלם היתרון לא מיקרי נושך את הלוה שהרי בלי זריעה לא היה גדל בדרך נס וא״כ אינו נושך את הלוה אלא להמלוה הוא מתרבה:
וחי אחיך. משמעות חי מתפרש על שני אופנים כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ. פעם משמעו חי ולא מת ופעם משמעו חי ולא עצב. וכן כאן הראשון וחי עמך קאי על וכי ימוך אחיך גר ותושב וחי עמך. היינו שלא ימות לשחת וכאן משמעו וחי אחיך עמך שתחזיק בידו להלוות לו בלי נשך ותרבית כדי שיהיה שוה לך בחיות ולא יאכל את בשרו כאשר יהיה מוכרח לשלם נשך. ובזה דוקא אחיך משא״כ תושב רשאי לקבל ממנו נשך:
את כספך וגו׳. לפי הפשט קאי על הלוה שגם הוא מוזהר שלא יתן כספו בשביל נשך. ואכלו בשביל מרבית:
אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. הוא טעם על אזהרה ללוה שלא יתן נשך. והרי מה יעשה והוא נצרך ללוות ואינו משיג בל״ז. ע״ז הוא נותן טעם. שהרי הוצאתי אתכם מא״מ. שהיו מתפרנסים בשופי מיד המלך כידוע. וא״כ עלי להשגיח ולהזמין פרנסה:
לתת לכם את ארץ כנען. כבר נתבאר לעיל י״ד ל״ד דזה השם מורה על מסחור שהיו כנענים היושבים על הים והירדן מיוחדים בזה. ובא להסמיך בזה דלא נימא דרק להעוסקים בגידולי קרקע אסור להשיג ברבית. אלא ה״ה בעוסקים במסחור:
להיות לכם לאלהים. אפילו בחו״ל השגחתו עליכם:
וכי ימיך אחיך עמך. כמש״כ שהוא רגיל עמך. והקדים הכתוב. באשר אזהרה לא תעבוד בו עבודת עבד. ולא תרדה בו בפרך. לא שייך אלא במי שקונה עבד לתשמישי ביתו. ובזה האופן יש כמה אופני תשמישים. חשובים ומבוזים. משא״כ מי שקונה עבד לעבוד בשדהו כל המלאכות ידועות ומוכרחות וא״א להרבות ולמעט מן הצורך. והעני הנמכר לעשיר. אין העשיר הקונה עבד לוקחו לביתו אלא א״כ הוא רגיל בו ויודע שאינו גנב מש״ה כתיב עמך. דבל״ז אמרו במס׳ ד״א חשדהו. ומש״ה לא כתיב אזהרות אלו בפרשת משפטים גבי הקונה ע״ע מב״ד דשם מיירי שנמכר על הגניבה ומסתמא משלחו בשדה:
כשכיר. אם העבד אומן שרגיל להיות שכיר יום לאומנתו:
כתושב. אם אינו אומן שרגיל להיות קודם שנמכר תושב בבית העשיר ומשמשו ועבור זה אוכל עמו. ועתה כאשר נמכר אינו רשאי להשתמש עמו אלא כמו שהיה אומן שכיר יום למלאכתו או כמו שהיה רגיל עמו ואינו משתמש עמו לרצונו אלא במלאכות שאין נקלה לפניו:
הוא ובניו עמו. כמו שביארנו בס׳ שמות כ״א ג׳ גבי ויצאה אשתו עמו. כך מתפרש כאן גבי בניו. דמסתמא גם בניו רגילים בבית העשיר שאביהם נמכר אליו. והוא משתמש בם ואוכלים שמה. וכשהאב יוצא ביובל אפשר שהבנים לא ירצו לצאת שטוב להם בבית העשיר. ומוזהר האדון שלא להחזיקם אצלו למען ישובו בע״כ עם אביהם:
ושב אל משפחתו. דבזה שיהיו בניו בבית העשיר הוא חרפה ולפוקה למשפחתו כאשר ישוב להם:
ואל אחוזת אבותיו ישוב. וגם נצרך הוא לעבודת אחוזת אבותיו. והרי אין לו עבדים כנענים שיעבדו את אחוזתו ע״כ הוא נצרך שיהיו בניו עמו:
לא ימכרו ממכרת עבד. היינו שיהיו לחלוטין. מבואר שהוא טעם על הא דלקמי׳ דכתיב ושב אל משפחתו וגו׳ :
לא תרדה בו בפרך. מלאכה שאינו מסוגל אליה ואין בזה תועלת לבעליו כ״א להפריך גופו שלא ילך חפשי וזה אסור בעבד עברי:
מהם תקנו. מצוה לקנות כדי להוציאם מעובדי כוכבים:
וגם מבני התושבים. התנה הכתוב בני והתושבים. לאפוקי התושבים עצמם. ולאפוקי בני גרי צדק. והיינו כמש״כ דמהם תקנו הוא מצוה להוציאם מעובדי כוכבים. וא״כ תושבי׳ עצמם כבר אינם עובדי׳ עבודת כוכבי׳. ואע״ג שעדיין אוכלי׳ נבלות וכאשר יהי׳ עבד כנעני יהא נכנס לכלל איסור כמו אשה מ״ה זה אינו מצוה כלל כדאי׳ ביבמות פרק החולץ שאין שום מצוה לעשות גרים. וכן בני גרי צדק. ג״כ אביהם כשמתגייר מל אותם בע״כ כמש״כ בס׳ שמות י״ב מ״ח וכפרש״י ביבמות דמ״ח. מש״ה התנה בני התושבים שהמה עובדי עבודת כוכבים:
לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וגו׳ לא תרדה בו בפרך. חזר הכתוב והזהיר על פריכת הגוף דבזה נכלל מי שהוא עובד באופן שאין לו תקוה שאפשר להיות משוחרר וזה לבד הוא פריכת הגוף ונפש וע״ז כתיב לעולם בהם תעבודו ונכלל בזה הלשון שתהא העבודה באופן שלא יקוה שיצא לחרות וכנגד זה הזהיר דבאחיכם ב״י אסור לעשות כן ואדרבה ראוי להרחיב לבבו ולומר לו אולי עוד יעזרך ה׳ וימצא גואל לך או תשיג ידך בסיבה ע״פ השגחתו ית׳:
ומך אחיך עמו. פרש״י מי גרם לו שימוך דבוקו עמו. ואע״ג שהוא משובח בשביל דבוקו עמך מכ״מ אין השבח מועיל אלא לפי ערכו שהוא עובד כוכבים ולא לישראל. ועדיין הדבר צריך טעם שהרי עניות ועשירות בעוה״ז אינו בא על עונשי עבירות שבין אדם למקום אלא על מה שבין אדם לחבירו כדאי׳ בשבת דקנ״א ב׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ועוד כמה מאמרים וא״כ אחר שהעובד כוכבים מדבק עצמו למנהגי ישראל ומדותיהם שהם רחמנים וגומלי חסדים ע״כ נעשה עשיר ואיך בא לישראל שמדבק עצמו לתושב הזה שאוכל נבלות וכדומה שהוא נעשה אינו מרחם עה״ב ואין לו מדת גמ״ח עד שבשביל זה נעשה מך. והרי התושב עצמו הוא רחמן וגמ״ח אלא שאוכל נבלות. אבל יש לנו לדעת דכמו בחומר הגוף כל מי שיש לו צורה גבוה מאשר תחתיו החומר שלו חלש יותר. וכאשר הוא מאבד צורתו נפסד חומרו ג״כ עד שנעשה גרוע ממה שתחתיו שחומרו בריא עכ״פ גם בלי צורה גבוה. כמו דצח״מ שחומר של הצומח אם הוא מפסיד כח הצמיחה שהוא צורתו ה״ה גרוע מחומר הדומם וכן בחי ומדבר. כמו כן הוא בחומר הרוח והנפש. שכל מה שהצורה של אותו הנפש במעלה עליונה החומר חלוש ואם הוא מפסיד מעלה שלו מתקלקל נפשו ג״כ ומש״ה עובד כוכבים שצורת רוחו ונפשו באשר הוא אדם בר דעת שיהא מתנהג בד״א ובנקיות ובטוב עם הבריות. הצורה הזאת למי שיש לו בשלמות אינה מתקלקלת מהר משא״כ ישראל אשר צורתו הוא עבודת האלהים. אם הוא משחית צורתו זאת נפסד עמו גם חומר הנפש האנושית אשר בטבע ישראל להיות נפש נקיה משקוצים יותר מעובד כוכבים. וגם נפש חומל ומרחם כפי טבע בני אברהם יצחק ויעקב שיהיו רחמנים וגו׳. אבל כ״ז הוא אם אינו משחית צורת נפשו הישראלית שלזה נברא ונוצר להיות עובד ה׳ ג״כ. והנה לענין שנפסד צורת נפשו האנושית לענין נקיות ולאכול שקוצים יותר מן הכותי ביארנו לעיל בזה הספר י״א מ״ד וע״ש. וכאן בזה המקרא רמז לנו המקרא שהכותי שנעשה תושב שלא לעבוד עבודת כוכבים ולהתקרב לישראל מרגיל עצמו למדות אנושיות של ישראל להיות חומל ומרחם וכדומה. ומשום זה נעשה עשיר אע״ג שאוכל עדיין נבילות אינו מזיק לו למדת הרחמים וחמלה שהרי לא נתחייב להזהר מנבלות ולא הפסיד צורתו. משא״כ ישראל שמדבק עצמו לזה התושב ואוכל נבילות ומסיר צורתו מלהיות עבודת ה׳ עליו. ה״ז משחית לבסוף צורתו האנושית ג״כ ונעשה אדם רע ואכזר ואז מגיע לבסוף להיות מך :
אחרי נמכר וגו׳. בא ללמד שמקודם יש להשתדל שלא יהיה נמכר אך מכ״מ אם נמכר גאלה וגו׳. ובת״כ תניא להיפך בא ואמר לו הרי אני נמכר יכול הזקק לו ת״ל אחרי נמכר. וג״ז מרומז בלשון המקרא והיינו אם בא לקרוביו לומר אם אין אתם עושים לי כך וכך הריני נמכר לגר. ותהי לחרפה למשפחתו. ע״ז מרומז שאין צריכים לחוש לדבריו שאינו אלא כדי להפחיד וכדאי׳ בשבועות דמ״ו א׳ עביד אינש דגזים ולא עביד. אבל אחרי שכבר נמכר וגו׳. ומכ״מ גם מה שכתבנו אמת ומשמע בפשט המקרא שאם יודעים שכך הוא עני ועומד למכור עצמו באמת יש לעשות השתדלות שלא יבא לידי כך:
או משאר בשרו. שאר בשרו מיבעי. מזה דרשו בת״כ או משאר בשרו מלמד שהקרוב קרוב קודם. פי׳ לא כל ש״ב שוין. אלא מקצת ש״ב שהן קרובין יותר. אבל פרש״י קידושין דכ״א א׳ בד״ה לקרוב כו׳ דזה למדנו מדכתיב או דודו ואח״כ או בן דודו. וכ״ה לשון הרמב״ם הל׳ עבדים פ״ב והקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו. וא״כ קשה הלשון או משאר בשרו. ונראה דמזה למד רש״י יבמות דנ״ד ב׳ בד״ה מה להלן כו׳ ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם. ומשמע דמי שאין לו קרובי האב שיכולין לגאלו מצוה על קרובי האם. ולא נתבאר מנליה לרש״י. ואפשר דלשון משאר בשרו משמע דאפילו הוא מקרובי האם. וא״כ הוא מקצת שארו ג״כ יגאלנו אלא ממשפחתו קודם שהוא נחשב לשאר בשרו ממש:
כימי שכיר יהיה עמו. החשבון של כסף ממכרו יהיה כמו שכיר יום שחוזר בו בחצי היום שהדין אם הוא דבר האבד ידו על התחתונה ואם מחצה יום השני מוכרח ליתן יותר ממחצית השכר אזי מנכה להשכיר ממחצה הראשון. ואם אינו דבר האבד נותן לו שכר מחצה יום. וכדאי׳ ר״פ האומנין. ה״נ נכוי כסף ממכרו אינו דומה אם חוזר ונגאל מיד אחר שנמכר או סמוך ליובל כאשר יבואר:
אם עוד רבות בשנים לפיהן וגו׳. ואם מעט נשאר בשנים וגו׳ כפי שניו וגו׳ הרי אנו רואים אריכות לשון המקרא ולא כתיב בקיצור כמו לעיל בשדה אחוזה וחשב את שני ממכרו. ע״כ שיש נ״מ בדין הנכוי. ובקדושין די״ט אי׳ היכי דעבד תרי ופש ליה ד׳ ניתיב ליה ד׳ מכסף מקנתו עבד ד׳ ופש ליה תרי ניתוב תרתי כפי שניו. ואע״ג דמסיק שם עוד דרשה דנתרבה בשנים היינו נתרבה כספו מכסף מקנתו נתמעט כספו כפי שניו. היינו משום דדייק רנב״י דאם באו הכתובים רק להא דאי פש ד׳ או תרתי לכתוב אם עוד רבות שנים או מעט נשאר שנים. אלא עוד יש לדרוש נתרבה בשנים נתמעט בשנים. אבל מכ״מ ודאי עיקר קרא לא להא לחוד אתי שהרי לשון רבות ולשון אם מעט נשאר אינו במשמע אלא שהשנים נשארו הרבה או מעט. וא״כ יש להבין מאי איכא בין פש ליה ד׳ שנים או שנים. וע׳ שיטת התוספות שפי׳ בהשביח והכסיף. ולפרש״י דלא מיירי בהשביח והכסיף כלל נראה דה״פ דזה ברור שהעובד כוכבים הקונה עבד לשש שנים אין חשבון כל שנה שוה וכמש״כ לעיל גבי שדה אחוזה. והעובד כוכבים הרי אינו מצווה להלוות בלי נשך וא״כ היה לפי הסברא חשבון צדק לחשוב כסף מקנתו על שנה ראשונה ושניה יותר משנים המאוחרות. ולנכות סך יותר עבור שנים הראשונות שכבר עבד. אבל נגד זה יש חשבון אחר להוקיר מחיר השנים האחרונות יותר מן הראשונות שהרי בשנים המאוחרות כבר הורגל בו ויכול לבטוח עליו יותר מעבד חדש אשר יקנה עתה. ותו דהנמכר לעובד כוכבים שאינו יוצא אלא ביובל אזי בראשונות יותר בנקל להשיג עבד אחר מבשנים אחרונות שמחירו מועט והבזיון הוא רב שהרי אינו שב לכבודו. וא״כ אם חוזר בו ויוצא בקרוב הרי זה דומה לדבר האבד. ע״כ אמרה תורה שיש לעשות חשבון צדק אם עוד רבות בשנים והיינו פש ליה ד׳ שנים ואינו דבר האבד שעוד יכול להשיג ע״ע:
מכסף מקנתו. יש לחשוב שתי שנים הראשונות ביוקר מד׳ שאחריהם:
ואם מעט נשאר בשנים. דפש תרתי. וה״ז דבר האבד כפי שניו וגו׳. יחשוב כל השנים בשוה ויסלק עבור שתי שנים האחרונות שליש הכסף:
כשכיר שנה בשנה. שלא תאמר דרק בסוף השנה אפשר לחזור בו ולא באמצע השנה מש״ה פירש הכתוב כשכיר שנה שחוזר בתוך השנה. שהרי אינו קנוי ה״נ עבד האף שגופו קנוי מכ״מ יכול לצאת בפדיון:
לא ירדנו בפרך לעיניך. שיהא מחשב שאין לו תקנה בשום אופן עכ״פ כל השנה. וכמש״כ לעיל מ״ו:
הוא ובניו עמו. כשהאב יוצא מחויבים הבנים לצאת מבית העובד כוכבים שהם רגילים להיות שם. והאב משגיח עליהם שלא יכשלו בבית העובד כוכבים באיסורין אבל כשהאב יוצא אין משגיח עליהם מש״ה מחויבים לצאת והיינו שנתן המקרא כאן טעם אחד מנמכר לישראל לעיל מ״א:
כי לי בני ישראל עבדים. שנשתעבדו לי בקבלת התורה. והבנים כשיהיו בבית העובד כוכבים ילמדו ממעשיהם. עוד טעם עבדי הם אשר וגו׳. שאני קניתים ברוב ענין. ע״כ יקרים המה לי שלא ידח מהם נדח:
